עלי שלכת – ביקורת

סרטו החדש של אקי קאוריסמקי ("איש ללא עבר" ו"חוף מבטחים") "עלי שלכת", עוסק בכמיהה לאהבה כנגד נסיבות החיים. כלומר: התסריט מציג את חיי היום-יום כמבולגנים וכאוטיים. האנשים הם חלק מהנסיעה, רחוקים מלשלוט או לקבוע את גורלם. היצירה רחוקה מלהיות מקורית, אך עם זאת מתגלה כהסרט הנכון, בזמן הנכון. קאוריסמקי רוקח מעשייה ציניקנית, מרירה ומתוקה, כזאת שתשאיר את הצופים עם חיוך על הפרצוף.

העלילה מתרחשת בעיר הלסינקי, ומספר את סיפורם של אנסה (אלמה פויסטי) והולפה (ג'וסי וטנן), שתי נשמות בודדות הנפגשות במקרה בבר קריוקי מקומי. כעת, שתיהן נלחמים על האהבה הראשונה בחייהם,  כאשר מולם נצבים מכשולים רבים, כגון: מספרי טלפון אבודים, כתובות שגויות, אלכוהוליזם וכלב רחוב מקסים.

איילין, מכשף, הקדירה – פסטיבל הסרטים חיפה 2023

איילין

הבמאי ויליאם אולדרויד חוזר לביים (7 שנים מאז סרטו האחרון). העלילה עוסקת באיילין (תומאסין מקנזי), חייה מתהפכים מהקצה האחד לשני, כאשר נכנסת למקום עבודתה פסיכולוגית כריזמטית בשם רבקה (אן האת'וויי). איילין מוקסמת ומתחילה בהדרגתיות להתעורר מחייה האפרוריים. במהרה, מערכת היחסים בין השתיים לוקחת תפנית אפלה. "איילין" הינו סרט בינוני שאינו מצליח לממש את הפוטנציאל שלו.

מתוך "איילין" (באדיבות יח"צ)

ימים מושלמים, חדר המורים, גבריות – פסטיבל הסרטים חיפה 2023

ימים מושלמים

סרטו של וים ונדרס מזכיר את "פטרסון" מלפני שבע שניים. מעט מאוד קורה כאן (מבחינת עלילה). "ימים מושלמים" מתאר את שגרת חייו של היריאמה (קוז'י יאקושו), מנקה אסלות מטוקיו. הוא נהנה לקרוא, לצלם ולהקשיב למוזיקה. במהלך הימים, נפגש עם שלל דמויות. כאשר הסרט מקבל תפנית, ואל שגרת המנקה נכנסת אחייניתו הצעירה, הדבר מיוחס כאל עניין שולי בלבד. ונדרס (מזה זמן רב) מביים את אחד מהסרטים הטובים שלו.

סרט שכזה, ייפול או ייקום תודות השחקן הראשי. יאקושו מהווה את הלב הפועם של היצירה. ההוכחה לכך נמצאת בסצנה האחרונה, נסיעה בכביש ההופכת לרגע קתרזיס בשביל הדמות הראשית. בנוסף למשחק, הצילום יפיפייה, השימוש במוזיקה גאוני (ספציפית השיר: Feeling Good  מאת נינה סימון) והבימוי שמצליח להוציא את המיטב מיאקושו.

היא באה אליי, כלבי ציד, מיילדות – פסטיבל הסרטים חיפה 2023

היא באה אליי

הטריילר ל"היא באה אליי" סיקרן, עלילתו עוסקת במלחין (פיטר דינקלג')  שסובל ממחסום כתיבה, מגלה מחדש את תשוקתו לאחר פגישה עם קפטנית של ספינת גרר (מריסה טומיי). כלומר, יש כאן ניסיון מעניין לדבר על אומנים, כיצד חוויותיהם מעצבות את יצירותיהם. במקרה הטוב, היה מדובר בסרט מבדר שלא היה משאיר הרבה משקל. עם זאת, התוצאה הסופית הינה בינונית, איטית, מבולגנת ורחוקה מלממש את הפוטנציאל שלה.

התסריט בנוי משני עלילות, הראשונה צוינה לעייל, השנייה (שאינה מופיעה כלל), עוסקת בסיפור אהבה של זוג נערים (בת 16 ובן 18), הנמצא תחת איום בשל אי-שביעות האב החורג (מצד הנערה). צמד האירועים אינו מתגבש ליצירה קוהרנטית, בנוסף, ההתעסקות בסיפור הנערים מעלה תחושה של אי-נעימות, ובעיקר מעלה גיחוך כאשר עולה פתרון לבעייתם של הזוג הצעיר. והחטא הכי גדול?, הכול נלקח ברצינות.

אחוות הסאונה – ביקורת

"אחוות הסאונה" הינו הסרט שנבחר לייצג את אסטוניה בטקס האוסקר הקרוב. היצירה מתרחשת במחוזות הכפריים בדרום המדינה, בין העצים נמצאת קהילה של בני משפחה וחברים המתכנסים יחד כדי לטהר את הגוף והנשמה (בשתיקה או בשיחה) בתוך הסאונה, שיחותיהן השונות נוגעים בשלל נושאים, המפורטים כדלהלן: ציפיות משפחתיות, מיניות, היכרויות, טראומה, התעללות מינית ועוד.  הבמאית, אנה הינטס יוצרת דיוקן מרתק של אחווה נשית. הדמויות השונות חושפות את עצמם בפני המצלמה, נפשית ופיזית. התוצאה הסופית מעניינת אך אינה אחידה.

העיר הזאת – ביקורת

"העיר הזאת" התחילה כאופרת ראפ בתיאטרון, מאז הצפייה, זכורה כאחת מההצגות הטובות שהועלו על הבמה. עם הכניסה אל תוך האולם, קיים החשש כי העיבוד למסך הגדול, ייאבד הרבה מהחן והכריזמה שהפכו את "העיר הזאת" לאהובה. התוצאה הסופית מפתיעה לטובה, הגרסה הקולנועית מצליחה לרומם את ההצגה לגבהים חדשים, ניכר כי הבמאי והיוצר, עמית אולמן, הבין את מגבלות התקציב, ומעניק עיבוד ראוי ליצירתו.

היצירה מהווה כסאטירה/מחווה לז'אנר הפילם נואר, עלילתה מתמקדת בבלש ג'ו (עמית אולמן), שבעקבות בקשת שרה בנט (מוריה אקונס), יוצא למצוא את אחותה האבודה. מהר מאוד החקירה מסתבכת ושולחות את ג'ו אל תוך רחובותיה האפלים של העיר.

היצירה תיפול או תצליח תודות לקונספט: דיאלוגים שמועברים דרך ראפ/ספוקן וורד. בהצלחה, השירים מקדמים את העלילה, הם כתובים להפליא, כייפים ומהנים. כלומר, בשל קצבם המהיר, קשה שלא לפספס פאנץ' (בזמן שהקהל צוחק מבדיחה קודמת). לדוגמא: שיר "הבאטל" שמבוצע על ידי אולמן וג׳ימבו ג׳יי (בתפקיד ג׳ק מקנמרה), לא רק שמהווה סצנה קריטית בין שני הדמויות, אלא בנוסף מחווה ל"8 מייל" של אמינם.

מועדון אפס ושמיים אדומים – פסטיבל סרטי הסטודנטים 2023

מועדון אפס (Club Zero)

בפסטיבל קאן 2019, הכרתי לראשונה את הקולנוע של ג'סיקה האוזנר. "ג'ו הקטן"  היה מה שכונה סרט ז'אנר. באמצעות העלילה (צמח מהונדס שמשתלט על קורבנותיו), אומרת האוזנר כי בחיים אין שום קיצורי דרך אל האושר. בסרטה החדש, "מועדון אפס", הבמאית האוסטרית עוסקת באמונה, ספציפית: האם קיים גבול בו האינדיבידואל יתחיל לפקפק באמונותיו?. על אף שמדובר בסרטה החלש ביותר, זאת עדיין יצירה מסקרנת, כזאת שמשאירה הרבה מאוד לעיכול.

עלילתו עוסקת במורה לאכילה מודעת, אשר מתקבלת לעבודה בבית ספר יוקרתי. היא מתעקשת כי לעיסה מועטה הינה בריאה. שאר הקולגות איטיים מכדי להבין את תוכנותיה, הורי התלמידים מנותקים מחיי ילידיהם. צעד אחר צעד, התלמידים נשאבים אל טריטוריות אפלות שמהם אין שום דרך חזרה.

פסטיבל דוקאביב 2023 – הטירה, ליטל ריצ'רד: אני הכל, פורנומלנכוליה

הטירה

היו היה פעם, בחורה בשם יוסטינה. בצעירותה הובאה לשרת את גבירת האחוזה באזור הפמפס בארגנטינה. מות האדונית הוביל לכך שיוסטינה יורשת את המבנה. אולם, מה שהיה אמור להיות סוף מהאגדות בשביל הילידה, מתברר כבעיה חדשה. על אף גודל הטירה ומיקומה ביער, בפנים החדרים מתפוררים, וליוסטינה אין כסף לשפץ. בסרט הבמאי מרטין בנשימול שואב את הצופים אל תוך האגדה, תודות לצילום עוצר נשימה ומיזנסצנה קפדנית.

עם זאת, אין לסרט מבנה דרמטי/רגשי שדרכו יוכלו הצופים להתחבר יחד עם יוסטינה ובתה. בעיית השיפוץ מוזכרת בעשרים דקות הראשונות, לאחר מכן מונחת בצד בכדי להתמקד באפיזודות שונות מחיי היום-יום של האם והבת. הסרט תופס תאוצה לקראת סופו, כאשר מתגלה המהות האמיתית של הפרויקט.

הסרט הינו שיר הלל לאהבות שבחיינו,  כפי שאומר אחד האיכרים, החיה אינה יכולה להסתדר לבדה בטבע. כלומר: הבילוי שלנו יחד עם האם והבת שופך אור חדש על הסרט.  למרות זאת, אם היה מדובר בפרויקט קצר שכולל רק את הדקות האחרונות, יכל להיות סרט נעים לצפייה, אך בשל אורכו הנוכחי, זאת רחוקה מלהיות יצירה מרתקת (אור פז)

פסטיבל דוקאביב 2023 – למות בגדול, בובי ווין: הנשיא של כולם, הזיכרון הנצחי

למות בגדול

הסרט "למות בגדול", הינו אחד משני יצירות שראיתי בפתיחת הפסטיבל העוסקות בזקנה. היצירה נפתחת בהודו, צ'יימברס מצלם פרויקט תיעודי הנקרא: "Carmageddon". תוכנותיו משתנות כאשר הדוד דיוויד מלונדון מתקשר אליו ומבקש עזרה (הסיבה היחידה שמתקשר אליו ולא לאחיותיו, הינה בגלל שצ'יימברס פחות שתלטן). דיוויד הינו שחקן ומורה למשחק לשעבר, על אף גופו המזדקן, נפשו ממשיכה להישאר פרועה וחופשיה.

נכנסתי אל "למות בגדול" עם צפיות נמוכות והופתעתי לטובה, צ'יימברס רוקח מסע מרגש ומצחיק, כלומר, הסרט נשען תודות האישיות הכובשת והמחשמלת של דיוויד, בנוסף מצליח צ'יימברס לאזן בין הקטעים הקומיים למרגשים מבלי שאף אחד מהם יאפיל על השני. למרות זאת, הסרט מרגיש ארוך מיתר המידה, דמויות נוספות מחיי דיוויד נכנסות ויוצאות, ההתמקדות בהן מועטה, ניכר כי עולה היבט מעניין בכל הקשור בניצול זקנים חסרי ישעה, שהיה מעניין וחשוב לחקור לעומק. לסיכום, אינו חובה לצפייה, אך התוצר הסופי אפקטיבי (אור פז).

פסטיבל דוקאביב 2023 – המלצות ואזהרות

20 ימים במריופול

"התמונות קשות לצפייה, אך הכרחיות", אומר במאי הסרט (והעיתונאי) מסטיסלב צ'רנוב, אשר הגיע יחד עם צוותו למריופול (בעת הפלישה הרוסית לאוקרינה). עבודות הצילום של צ'רנוב יכלו להישאר ככתבה טלוויזיונית, מאז תחילת הפלישה ועד היום, כתבים נוספים מסכנים את חייהם, נכנסים אל תוך שטחי המלחמה, ומעניקים מבט למתרחש. לעומתם, צ'רנוב יוצר מחומריו שיר הילל לכוח העיתונאות כנגד מפיצי הפייק ניוז, ובנוסף מעניק דיוקן מצמרר, כואב ואישי על העיר ותושביה.

הרבה מכוחו של הסרט נשען על העריכה, המצליחה לאזן בין הקטעים השונים, ומלכדת ליצירה קוהרנטית. על אף שההתחלה קשה לצפייה, וגורמת לאי-נוחות, בשל הרצון להיכנס אל תוך חיי האזרחים ולשוחח עימם. לאט, במידתיות ובזהירות, הראיונות לצד הקטעים מהמלחמה יוצרים פסיפס מרגש. בנוסף, צ'רנוב עצמו מקריין במהלך הסרט, אלמנט ההופך את היצירה לאישית. הדבר אינו בהכרח אפקטיבי לאור האירועים הנוספים שציוונו לעייל, אך אינה מוציאה מהחוויה הכללית (אור פז).