הטירה
היו היה פעם, בחורה בשם יוסטינה. בצעירותה הובאה לשרת את גבירת האחוזה באזור הפמפס בארגנטינה. מות האדונית הוביל לכך שיוסטינה יורשת את המבנה. אולם, מה שהיה אמור להיות סוף מהאגדות בשביל הילידה, מתברר כבעיה חדשה. על אף גודל הטירה ומיקומה ביער, בפנים החדרים מתפוררים, וליוסטינה אין כסף לשפץ. בסרט הבמאי מרטין בנשימול שואב את הצופים אל תוך האגדה, תודות לצילום עוצר נשימה ומיזנסצנה קפדנית.
עם זאת, אין לסרט מבנה דרמטי/רגשי שדרכו יוכלו הצופים להתחבר יחד עם יוסטינה ובתה. בעיית השיפוץ מוזכרת בעשרים דקות הראשונות, לאחר מכן מונחת בצד בכדי להתמקד באפיזודות שונות מחיי היום-יום של האם והבת. הסרט תופס תאוצה לקראת סופו, כאשר מתגלה המהות האמיתית של הפרויקט.
הסרט הינו שיר הלל לאהבות שבחיינו, כפי שאומר אחד האיכרים, החיה אינה יכולה להסתדר לבדה בטבע. כלומר: הבילוי שלנו יחד עם האם והבת שופך אור חדש על הסרט. למרות זאת, אם היה מדובר בפרויקט קצר שכולל רק את הדקות האחרונות, יכל להיות סרט נעים לצפייה, אך בשל אורכו הנוכחי, זאת רחוקה מלהיות יצירה מרתקת (אור פז)
ליטל ריצ'רד: אני הכל
ליטל ריצ'רד מוכר תודות לאחד מלהיטיו הגדולים, "Tutti Frutti". לסרט נכנסתי אל תוך האולם בידיעה כי אכיר לעומק את אחד מהמוזיקאים הגדולים בדורותיו. על אף שבקשתי התממשה , כן יצאתי מעט מסויג מ"ליטל ריצ'רד: אני הכל". מדובר בסרט אינפורמטיבי (לאלו שאינם מעריצים אדוקים), הנשען על נוסחה/תבנית ידועה של סרטי דוקו על מוזיקאים. הדבר מצער לאור העובדה שחיי ריצ'רד היו הכול חוץ מנוסחתיים ו/או צפויים.
ישנם רגעים/סצנות שקיוויתי כי הבמאית, ליסה קורטוז תוכל להרחיב עליהם יותר. למשל: התקופה שבה ריצ'רד מחליט כי נטיותיו המיניות הן לא יותר מאשר מחלה שניתן להירפאות. כלומר, המעבר החד בין נטייתו לחזרה לתודעת המיינסטרים מרגיש צורם. הדרך היחידה שמבדילה קורטוז את סרטה משאר דוקו מוזיקלי הינו המוטיב של אבק כוכבים המפוזר בין קטעי הארכיון לסצנות אחרות.
מצד אחד זה נשמע מעניין, מוטיב המסמל את מגע הקסם שהיה לריצ'רד, ואת ייחודיותו בקרב שאר הזמרים. מצד שני, זה לעיתים בולט וצורם לעין, כלומר, אפקט זול וגימיק שאינו משתלב כראוי כחלק מהקטעים המוצגים בסרט. למעריצי הזמר זהו ללא ספק מכתב אהבה. יצירה השואפת להיות חביבת הקהל, אך אינה מצליחה לבלוט מהיותה צפויה (אור פז).
פורנומלנכוליה
לוקח זמן להתחבר ל"פורנומלנכוליה", רק צריכים להגיע עם הציפיות הנכונות. על אף שאין לו מבנה קוהרנטי, הסרט הינו מעשייה קולנועית מרשימה, כזאת שמעוררת מחשבה. הבמאי מנואל אברמוביץ' עוסק בלאלו סנטוס, כוכב בתעשיית המין, שמלוהק לתפקיד אמיליאנו זפאטה (אחת מהדמויות המובילות במהפכה המקסיקנית) לסרט פורנו. אך כפי שמראה אברמוביץ', קיים הבדל דק בין מה שמציג הכוכב לתחושותיו הפנימיות. הסרט נפתח עם סנטוס ברחוב, המתחיל לפרוץ בבכי לעיני התושבים העוברים ושבים.
הפיצ'ר פורץ הרבה גבולות, לא רק בין תחושותיו הפנימיות והאישיות של סנטוס אלא בנושאים נוספים ,לדוגמא: מציאות ודמיון. מצד אחד דנן בולט ומובן (למשל: סצנת חלום). מצד שני, הסרט מצליח לגרום לצופים לפקפק במה שרואים, כגון: אירוע שבו סנטוס נשבר רגשית על הסט, ולא מסוגל להמשיך עם הסצנה. לעיתים מצליח סנטוס לעורר תחושת הזדהות והבנה, אך המסר שחותר אברמוביץ' שעובדי פורנו אנושיים ובעלי רגשות. לכך אין חידוש לאור כתבות ועדויות של אנשים מהתעשייה שנשמעו בעבר.
היבט נוסף שמעלה היצירה ואינה מחדשת בהרבה, הינו הגבול בין המיניות לאינטימיות, כלומר: תעשיית המין הינה קרה ומנותקת רגשית. הסרט נותן לצופים הצצה אל תוך הפאלפון והרשתות החברתיות של סנטוס, התחושות שעוברים הצופים הינה אי-נעימות/עצבות, בכך שניתן לשמוע את נשימות סנטוס. בנוסף, התגובות שנשלחו למעריציו והפוסטים שעולות ברשתות החברתיות, נהפכות למתכונת רובוטית. לסיכום הסרט לפני הכל מהווה עבודה קולנועית ספקטקולארית, ואלו שינסו לחפש משהו מעבר לזה, ימצאו יצירה מאתגרת, ולעיתים מסקרנת המציגה מבט חסר מתפשר אל עבר תעשיית המין (אור פז).
Film Castle 