פסטיבל דוקאביב 2023 – הטירה, ליטל ריצ'רד: אני הכל, פורנומלנכוליה

הטירה

היו היה פעם, בחורה בשם יוסטינה. בצעירותה הובאה לשרת את גבירת האחוזה באזור הפמפס בארגנטינה. מות האדונית הוביל לכך שיוסטינה יורשת את המבנה. אולם, מה שהיה אמור להיות סוף מהאגדות בשביל הילידה, מתברר כבעיה חדשה. על אף גודל הטירה ומיקומה ביער, בפנים החדרים מתפוררים, וליוסטינה אין כסף לשפץ. בסרט הבמאי מרטין בנשימול שואב את הצופים אל תוך האגדה, תודות לצילום עוצר נשימה ומיזנסצנה קפדנית.

עם זאת, אין לסרט מבנה דרמטי/רגשי שדרכו יוכלו הצופים להתחבר יחד עם יוסטינה ובתה. בעיית השיפוץ מוזכרת בעשרים דקות הראשונות, לאחר מכן מונחת בצד בכדי להתמקד באפיזודות שונות מחיי היום-יום של האם והבת. הסרט תופס תאוצה לקראת סופו, כאשר מתגלה המהות האמיתית של הפרויקט.

הסרט הינו שיר הלל לאהבות שבחיינו,  כפי שאומר אחד האיכרים, החיה אינה יכולה להסתדר לבדה בטבע. כלומר: הבילוי שלנו יחד עם האם והבת שופך אור חדש על הסרט.  למרות זאת, אם היה מדובר בפרויקט קצר שכולל רק את הדקות האחרונות, יכל להיות סרט נעים לצפייה, אך בשל אורכו הנוכחי, זאת רחוקה מלהיות יצירה מרתקת (אור פז)

פסטיבל דוקאביב 2023 – למות בגדול, בובי ווין: הנשיא של כולם, הזיכרון הנצחי

למות בגדול

הסרט "למות בגדול", הינו אחד משני יצירות שראיתי בפתיחת הפסטיבל העוסקות בזקנה. היצירה נפתחת בהודו, צ'יימברס מצלם פרויקט תיעודי הנקרא: "Carmageddon". תוכנותיו משתנות כאשר הדוד דיוויד מלונדון מתקשר אליו ומבקש עזרה (הסיבה היחידה שמתקשר אליו ולא לאחיותיו, הינה בגלל שצ'יימברס פחות שתלטן). דיוויד הינו שחקן ומורה למשחק לשעבר, על אף גופו המזדקן, נפשו ממשיכה להישאר פרועה וחופשיה.

נכנסתי אל "למות בגדול" עם צפיות נמוכות והופתעתי לטובה, צ'יימברס רוקח מסע מרגש ומצחיק, כלומר, הסרט נשען תודות האישיות הכובשת והמחשמלת של דיוויד, בנוסף מצליח צ'יימברס לאזן בין הקטעים הקומיים למרגשים מבלי שאף אחד מהם יאפיל על השני. למרות זאת, הסרט מרגיש ארוך מיתר המידה, דמויות נוספות מחיי דיוויד נכנסות ויוצאות, ההתמקדות בהן מועטה, ניכר כי עולה היבט מעניין בכל הקשור בניצול זקנים חסרי ישעה, שהיה מעניין וחשוב לחקור לעומק. לסיכום, אינו חובה לצפייה, אך התוצר הסופי אפקטיבי (אור פז).

פסטיבל דוקאביב 2023 – המלצות ואזהרות

20 ימים במריופול

"התמונות קשות לצפייה, אך הכרחיות", אומר במאי הסרט (והעיתונאי) מסטיסלב צ'רנוב, אשר הגיע יחד עם צוותו למריופול (בעת הפלישה הרוסית לאוקרינה). עבודות הצילום של צ'רנוב יכלו להישאר ככתבה טלוויזיונית, מאז תחילת הפלישה ועד היום, כתבים נוספים מסכנים את חייהם, נכנסים אל תוך שטחי המלחמה, ומעניקים מבט למתרחש. לעומתם, צ'רנוב יוצר מחומריו שיר הילל לכוח העיתונאות כנגד מפיצי הפייק ניוז, ובנוסף מעניק דיוקן מצמרר, כואב ואישי על העיר ותושביה.

הרבה מכוחו של הסרט נשען על העריכה, המצליחה לאזן בין הקטעים השונים, ומלכדת ליצירה קוהרנטית. על אף שההתחלה קשה לצפייה, וגורמת לאי-נוחות, בשל הרצון להיכנס אל תוך חיי האזרחים ולשוחח עימם. לאט, במידתיות ובזהירות, הראיונות לצד הקטעים מהמלחמה יוצרים פסיפס מרגש. בנוסף, צ'רנוב עצמו מקריין במהלך הסרט, אלמנט ההופך את היצירה לאישית. הדבר אינו בהכרח אפקטיבי לאור האירועים הנוספים שציוונו לעייל, אך אינה מוציאה מהחוויה הכללית (אור פז).