יוני אפס, האשמה – פסטיבל הקולנוע ירושלים 2022

יוני אפס

לא בכל יום, נראה שם מוכר מהתעשייה ההוליוודית מביים פרויקט ישראלי, בייחוד שהסיפור כקרוב לאזרחים במדינה. היצירה בוחנת את הוצאת ההורג הראשונה והאחרונה בישראל של אדולף אייכמן דרך 3 גיבורים. הראשון, ילד הנדרש לבנות את התנור לשריפת גופתו של אייכמן. השני, קצין שב"ס השומר על חיי הנידון למוות והשלישי, ניצול שואה החוזר לראשונה לפולין. ג'ייק פאלטרו מביים סרט יפיפייה, מצליח להוציא משחקניו הופעות משחק מצוינות, כולל אלה בעלי זמן מסך מוגבל. התסריט אינו מגובש, מדובר בשלושה סרטים קצרים, הראשון מבניהם (בעל פוטנציאל עצום), יכל היה לעמוד בפני עצמו, בעיקר שסיום היצירה מתקשרת לסיפור ההתחלתי. השניים האחרונים אינם רעים בהכרח, אך אינם מתחברים לכדי יצירה הומוגנית.

"יוני אפס" (צילום: ירון שרף)

במיוחד הסיפור השלישי, עם שני המעשיות הראשונות עסקו בשאלה של מי הנרטיב (יהודי עדות אשכנז מול המזרח) דרכו ההיסטוריה הישראלית מוזכרת, המעשייה השלישית מדברת על המהות הכללית של זיכרון השואה, בקרב האנשים במדינה. מונולוג קורע לבבות של דמות ניצול השואה, מבהירה את החשיבות בסיפור ושימור זיכרון העבר. למרות שנעשה בטוב טעם ובמומחיות (סצנת העדות בו המצלמה מטיילת על פני מפעל נטוש), אינו מתחבר לשני המעשיות הראשונות. על פניו מדובר בעשייה קולנועית משובחת, זאת הנתמכת על ידי מיטב השחקנים הישראליים, אך אינה מגובשת ובכך מפספסת את פוטנציאל הרגשי משלושת המעשיות.


האשמה

סרט בעייתי, נושאו המורכב מצריך במאי/תסריטאי משויף, אחד שידע לשלב בין טיפול רגשי לסוגיה הסבוכה ופיתוח דמויותיו. אין לדעת מה השתבש, האם הספר עליו מבוסס הסרט אינו נועד להיות מועבד למסך? שמא התסריט מאת איוואן אטאל ויעל לנגמן חתך רגעים קריטיים בכל הקשור לדמויות ומסעם. במקום שהסרט יובל על ידי האנשים במסך, נושאו הרגיש מקבל את מלוא תשומת הלב. זהו אינו סרט או הצגה מצולמת (כפי שהמחצית השנייה תגרום להאמין), מדובר בכל היותר בטריטמנט, דמויות עוברות מנקודה אחת לשנייה מבלי ליצור אימפקט רגשי. הסרט חוקר את משמעות האמת, היחסים שבין בעלי ההשפעה לשלטון החוק.

למרות שמדובר בנושאים מעניינים, כל זה אינו עובד מבלי התקרבות רגשית לדמויות. התסריט בכל רגע נתון משאיר את הקהל מרוחק, מתנהל באיפוק ובמיתון. למשל: בהחלטה תמוהה, קפיצה של 30 חודשים בין סצנה אחת לשנייה, הדמויות מתארות את רגשותיהן, האירועים שהשפיעו עליהן במהלך תקופת הזמן, במקום להראות את המתרחש על המסך. בנוסף, סצנות יכולות להתחיל בשיא הרגש, רק בכדי להיקטע באמצע. לדוגמא: חייהם של שני דמויות (קרובות), מתחילים להתפרק בעקבות הגעתה של ידיעה קריטית, דמות אחת מפוצצת את השיח ויוצאת מהדלת, לא נראה את שני הדמויות יחד באותו הפריים עד לקראת הסיום. אין ויכוח שמדובר ביצירה חשובה הדורשת לפי כך תסריט מפותח מאשר התוצאה הסופית.


(אור פז)

כתיבת תגובה